Commiphora opobalsamum אפרסמון, אפרסמא, צרי, נטף, קטף, בושם, בלסם, בלסמון

"אמר מר: מלכי בית דוד מושחין, ואין מלכי ישראל מושחין. מנלן? דכתיב: קום משחהו כי זה הוא, זה טעון משיחה, ואין אחר טעון משיחה. אמר מר: מפני מחלוקת יורם. ומשום מחלוקת יורם בן אחאב נמעל בשמן המשחה? כדאמר רב פפא: באפרסמא דכיא, הכא נמי באפרסמא דכיא" (כריתות, ה ע"ב).

פירוש: ודנים במה שאמר מר [החכם]: מלכי בית דוד מושחין, ואין מלכי ישראל מושחין. ומסבירים: מנלן [מנין לנו]? דכתיב [שנאמר] לשמואל כשהובא דוד לפניו: "קום משחהו כי זה הוא", ויש כאן הדגשה: זה טעון משיחה, ואין אחר טעון משיחה. ועל מה שאמר מר [החכם]: אף יהוא בן נמשי לא נמשח אלא מפני מחלוקת יורם, תוהים: ומשום מחלוקת יורם בן אחאב נמעל בשמן המשחה, שהוא "שמן משחת קודש" (שמות ל, לא)? והרי אמרנו שאין מושחים בו מלכי ישראל! ומשיבים, כדאמר [כמו שאמר] רב פפא להלן ביחס ליהואחז: באפרסמא דכיא [בשמן אפרסמון טהור] משחוהו, ולא בשמן המשחה, הכא נמי באפרסמא דכיא [כאן גם כן בשמן אפרסמון טהור] משחו את יהוא (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
בושם-שמן האפרסמון להשיג במרפא הבושם -04-9952122 

שם עברי: מור הגלעד   שם באנגלית:  Myrrh   שם מדעי: Commiphora opobalsamum

שם נרדף במקורות: אפרסמון, אפרסמא, צרי, נטף, קטף, בושם, בלסם, בלסמון

שמות בשפות אחרות: ערבית – בלסאן, בשאם


נושא מרכזי לעיון: לזיהוי האפרסמון


לפני שנפנה וננסה לזהות את האפרסמון נסקור חלק משמותיו במקורות. לראשונה אנו פוגשים את השם נטף המוזכר כסממן הראשון בקטורת המשכן: "ויאמר ה' אל משה קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבנה בד בבד יהיה" (שמות, ל ל"ד). על פי תרגום אונקלוס הנטף הוא שמו של בושם: "ואמר ה' למשה סב לך בוסמין נטופא וטופרא וחלבנתא בוסמין ולבונתא דכיתא מתקל במתקל יהי". הנטף זהה לצרי המופיע כאחד מסממני הקטורת במקדש כפי שאומר רבי שמעון: "הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף" (כריתות, ו ע"א). כך מפרש רש"י בשמות (שם): "נטף - הוא צרי ועל שאינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף קרוי נטף ובלע"ז גומ"א (גוממיא) והצרי קורין לו טריאק"ה".

על הקשר בין הצרי והאפרסמון אנו לומדים מסיפור מעציב בגמרא: "תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: אין מדליקין בצרי, מאי טעמא? אמר רבה: מתוך שריחו נודף גזרה שמא יסתפק ממנו. אמר ליה אביי: לימא מר מפני שהוא עף? חדא ועוד קאמר, חדא מפני שהוא עף ועוד גזירה שמא יסתפק ממנו. ההיא חמתא דהות סניאה לה לכלתה, אמרה לה: זיל איקשיט במשחא דאפרסמא, אזלא איקשיט. כי אתת אמרה לה זיל איתלי שרגא, אזלא אתלא שרגא, אינפח בה נורא ואכלתה" (שבת, כה ע"ב). להשלמת התמונה אצטט את מדרש האגדה בבראשית רבה (מקץ, פרשה צא סימן יא): "... קחו מזמרת הארץ בכליכם, רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי דברים שהן מזמרין בעולם חלזון, חמר קטף, ומור, איגורי, ומעט צרי בלסם קטף, מעט דבש וכו'". כאן אנו מוצאים את הקשר לשם "בלסם-קטף" כאשר השם בלסם או בלסמון מלווה את האפרסמון בספרות התורנית והכללית עד ימינו (ראה גם את שמו הלטיני של מור הגלעד).
בושם-שמן האפרסמון להשיג במרפא הבושם -04-9952122
זיהויו של האפרסמון היווה אתגר לחוקרים רבים ועד היום קיים סימן שאלה לגביו משום שצמח זה לא שרד באיזורנו ואולי אף נכחד לגמרי. המסתורין סביב זיהויו של הצמח וערכו הרב עודדו מחקרים רבים שהתבססו על מקורות הסטוריים רבים ומגוונים ועל ממצאים ארכיאולוגיים. ההצעה המקובלת על רוב החוקרים היא שהאפרסמון הוא הצמח מור הגלעד ממשפחת הבושמיים. מור הגלעד הוא שיח הגדל בבתי גידול יובשניים בארצות משני צידי הים האדום העשוי להגיע עד לגובה של כחמישה מ'. ענפי העץ רותמיים והם נושאים קבוצות של שלושה או חמישה עלים קטנים באורך כס"מ אחד הנושרים בעונת היובש. אם לגבי זיהוי האפרסמון עדיין קיימים סימני שאלה הרי שברור לחלוטין שעץ הפרי הנקרא בלשוננו היום אפרסמון איננו האפרסמון הקדום. האפרסמון (Diospyros kaki) המצוי בשווקים הוא עץ נשיר בגודל בינוני בעל פירות כתומים שמוצאו מדרום מזרח סין ושייך למשפחת האבניים (Ebenaceae). שמו באנגלית הוא פרסימון וכנראה בגלל הדמיון לשם אפרסמון הוא קיבל את שם זה.

תרומה לאפשרות הזיהוי ואופן השימוש בצמח ניתן לקבל מספרות חז"ל שבה מופיעים מספר מאפיינים של בושם זה. מדברי הגמ' במסכת שבת אנו לומדים על אופיו הנדיף והדליק של שמן האפרסמון דבר הבא לידי ביטוי בריחו הנודף ותכונת ה"תעופה" ("מפני שהוא עף"). רש"י במקום מפרש: "שהוא עף - ונדבק בכותלי הבית ומדליק את הבית". בסוגייתנו מתואר האפרסמון כחלופה למשיחת מלכים במקום שמן המשחה דבר המעיד על מעמדו המיוחד.

האפרסמון היה אחד ממיני הבושם היקרים ביותר שיוצרו בארץ ישראל. היה לו ביקוש רב ברחבי העולם העתיק ופילניוס כתב שמחיר חצי ליטר היה 300 דינרים. במקורות אחרים נאמר שמחיר ליטר היה 800 דינרים. סוחרים נהגו למהול אותו בשמנים אחרים ולהגיע לסכום של 1,000 דינרים לליטר. סכומים אלו גבוהים מאד אך אין הם אומרים לנו הרבה מבלי שנדע מה ערך הקניה של דינר. ממקור אחר עולה שמחיר הבושם היה כמשקל כפול של כסף. על זיוף הקטף אנו לומדים גם בספרא (ספרא ויקרא - דבורא דחובה פרשה יב) על הפסוק "וכיחש בעמיתו": " ... או מה אילו ואילו מיוחדים דברים שאיפשר לדעתן דברים שאי אפשר לדעתן כגון המערב מים ביין, גלוביא בשמן, מי מעיין בדבש, חלב חמור בקטף, קימוס במור ... מנין, תלמוד לומר על שקר, על כל דבר שיש שקר".

מחירו הגבוה נבע מכמה גורמים: שיטת ייצורו נשמרה בסוד, מיעוט המקומות בהם גידלו את הצמח, הכמות הקטנה שניתן היה למצות מהצמח ומחיר ההובלה היקר לשווקים בהם הוא נמכר. יוסף בן מתתיהו תיאר במאה הראשונה לספירה את האפרסמון כבושם החשוב ביותר וכך גם המצביא וההיסטוריון פליניוס הזקן. מקורות אלו  מספקים תיאורים מפורטים של הצמח, אופן ההפקה של השמן ושל ריח הבושם. פליניוס תיאר גם את ערכו הרב של האפרסמון לריפוי. גם היום צמח זה מקובל ברפואה המסורתית ויעילותו הוכחה בכמה מחקרים.

בתקופת המרד הגדול נגד הרומאים (שנת 68) חרבה עין גדי, שהיתה אתר ייצור השמן, אך ייצור הבושם לא פסק ויהודים המשיכו לייצרו תחת שליטת הרומאים. כפי הנראה היו ליהודים באותה תקופה מומחיות וסודות מקצועיים שליוו את ייצור שמן האפרסמון. ההסטוריה המתמשכת של עין גדי התגלתה באקראי בגלל חשיפה מקרית של שרידים מאותה תקופה בעת הכשרת שטחים לגידולים חקלאיים באיזור עין גדי. טרקטור שעבד בשנת 1965 קרוב לשפך נחל ערוגות חשף רצפת פסיפס של בית כנסת שפעל מסוף המאה השניה לספירה עד לסוף המאה הששית. מתברר אם כן שעין גדי בתקופה זו היה יישוב יהודי משגשג גם לאחר החורבן. גם מקורות הסטוריים חיצוניים מציינים את עובדת היותה של עין גדי יישוב יהודי. מאוסף הממצאים והפאר של בית הכנסת משערים שקהילה זו הייתה עשירה מאד. בעיר שנחשפה סביב בית הכנסת התגלו כלי קרמיקה מיובאים, כלי זכוכית, מגשי שיש ומתחת לאחד הבתים התגלה מטמון של 15 מטבעות זהב ביזנטיים. כפי הנראה מקור עושרה של עין גדי היה מגידול האפרסמון והפקת מוצריו. משערים שהיהודים המשיכו לגדל את האפרסמון במעמד של אריסי השלטון הרומי משום שרק בידיהם היה מצוי הידע והנסיון הדרושים. תמיכה בקיומו של סוד מקצועי כלשהו בעיר ניתן לקבל מכתובת ארמית שנמצאה ברצפת הפסיפס שבה נכתבה קללה חמורה ועונש משמים לכל מי שיבצע אחד מכמה פשעים וביניהם גם מי שיגלה את "סוד העיר" לנכרים. רוב החוקרים סוברים שסוד העיר הוא גידול האפרסמון.

משיח האפרסמון הופקו 4 מוצרים שונים. 1. הנטף הופק על ידי ספיגת מוהל העץ שטיפטף לאחר חריצת קליפת הענפים. מוהל זה נקרא אופובלסמום (Opobalsamum) והוא בעל טעם מתוק. הנטף דומה בתחילה לשמן זית סמיך בגוון לבן והופך לאחר מכן לאדום ומתקשה. 2. לאחר שהעצים נחרצו שלוש פעמים במהלך הקיץ ענפיהם נגזמו (בלסם העץ) והבושם שבהם הופק על ידי הרתחתם בשמן. בעינות צוקים נחשף מתקן שמשערים שבו התבצעה הפקה מסוג זה. 3. בושם שהופק מהזרעים. 4. השתמשו בקליפת העץ לתרופה. הנטף היה המוצר היקר ביותר ואילו בלסם העץ היה בעל הערך הירוד ביותר.
בושם-שמן האפרסמון להשיג במרפא הבושם -04-9952122 

סוד האפרסמון הקדום: תרופה לסרטן צמח הבושם הקדום ששימש כקטורת בבית המקדש התגלה כתרופה לסרטן. כעת חוקרים ישראלים מנסים לחדש את גידולו בארץ

סוד האפרסמון הקדום: תרופה לסרטן

צמח הבושם הקדום ששימש כקטורת בבית המקדש התגלה כתרופה לסרטן. כעת חוקרים ישראלים מנסים לחדש את גידולו בארץ

האפרסמון מעין גדי וסיפורה של מצדה

זהר עמר*
האפרסמון  או  הבלזם  של  יהודה  נחשב  לצמח  הבושם  המפורסם  והיקר  ביותר  בעולם 
בתקופה הרומית ביזנטית. כך עולה מתוך מקורות כתובים רבים ומגוונים, החל מספרות 
חז"ל ועד למקורות הקלסיים. הצמח הצית את דמיונם של הקדמונים, ונופך של מסתורין 
עדיין אפוף בו.
מקורות  אפיגרפיים  עתיקים  שנמצאו  בחפירות  ארכאולוגיות  והמזכירים  צמח  זה, 
מאששים את המקורות ההיסטוריים ומעידים שמדובר בסיפור אמיתי ובעל חשיבות רבה 
לבני  התקופה.  צמח  האפרסמון  זכה  לעשרות  מחקרים  מהיבטים  שונים  )למשל,  פליקס, 
תשנ"ז, עמ' 61-37; עמר, תשס"ב, עמ' 75–58; בן־יהושע ורוזן, תשס"ט; Hadas, 2007(, 
כמו גם אתר מצדה והמיתוס שנכרך בו, אך טרם מוקדה מספיק תשומת הלב המחקרית 
והציבורית  לקשר  האפשרי  ביניהם  )בעניין  זה  ראו Stiebel, 2006, p. 598(.  במאמר  זה 
נצביע אפוא על הזיקה האפשרית בין האפרסמון לאתר מצדה, העשויה להאיר פן נוסף 
בהיסטוריה ההרואית של מלחמת היהודים ברומאים.
ייחודו של הצמח
יָקרתו של האפרסמון נבעה משום שהוא גודל כצמח תרבות בצורה אינטנסיבית ובשטחים 
מצומצמים אך ורק בארץ ישראל. המקורות הקלסיים מציינים גידול זה בנאות המדבר של 
אגן ים המלח, בעיקר ביריחו ועין גדי )כל המקורות הובאו בחיבורו של Stern, 1974-1984(. 
איורים של הצמח הונצחו גם במפת מידבא, והם מופיעים שם בכמה אתרים צפונית ליריחו 
.)Hepper & Taylor, 2004(
המייחד את האפרסמון משאר צמחי הבושם האחרים כמו מור ולבונה, שהוא בדרך 
כלל אינו מפריש גושי שרף מוצקים, אלא מוהל נוזלי ריחני, כפי שגם רומזים כמה משמותיו 
הנרדפים  )בעברית:  נטף  וביוונית  ובלטינית Opobalsamum(,  ובכמות  יחסית  קטנה  אף 
על פי שהוא טופח בתרבות. דומה שיותר מריחו המיוחד של הבושם - נדירותו, הקושי 
באיסופו  גם  בשל  תכונות  נדיפותו,  הם  שהפכוהו  למבוקש  מאוד.  המוהל  הטהור  של 
האפרסמון היה מוצר יקר ערך שנועד לבני המעמד הגבוה, ובשל מחירו הגבוה היו לו גם 
הרבה זיופים. הוא נמכר לרוב כמרכיב שמומס לעִ תים עם סממנים ריחניים אחרים כ'שמן 
אפרסמון', והמרכיב הזול ביותר היה 'עצת האפרסמון' )Xylobalsamum( שנאספה במהלך 
 גיזום  הצמח,  ובתקופה  הרומית  היא  למעשה  הכניסה  את  מרב  הרווח  לאוצר  השלטון 
)Pliny, 1989, XII 118(. כמו כן נודע צמח זה כבעל סגולות רפואיות מופלגות למחלות 
שונות )Iluz et al., 2010(. האפרסמון הוא למעשה שם קיבוצי למספר צמחים בעלי תכונות 
דומות  הגדלים  באותו  בית  גידול.  הזיהויים  הסבירים  ביותר,  המתאימים ביותר  למובא 
במקורות הכתובים מבחינת תיאור הצמח ותכונת המוהל הריחני שלו, הם: Commiphora
gileadensis ו- Commiphora kataf. צמחים אלה הושבו בשנים האחרונות לארץ ישראל 
)עמר ואילוז, תש"ע(.
זרקור למחקרים חדשים228 זהר עמר
החשיבות הכלכלית של האפרסמון 
האפרסמון  נזכר  במקורות  היהודים  גם  בשם  'צרי'  ו־'קטף',  והוא  נזכר  בראש  רשימת 
המרכיבים  של  סממני  הקטורת  שהוקטרו  במקדש  על  מזבח  הזהב  פעמיים  ביום  )בבלי, 
כריתות ו, ע"א; ירושלמי, יומא, מא, ע"ד(. מאחר שמדובר בצמח אנדמי הייחודי רק לארץ 
ישראל, סבר רב יהודה שיש לברך עליו "בורא שמן ארצנו" )בבלי, ברכות מג, ע"א(. תואר 
 זה מתאים לדברי אופיאן )סוף המאה השנייה לספירה( שהזכיר את ה"בושם של פלסטינה"
)Stern, 1984, p. 335( במידה רבה הפך אפוא האפרסמון סמלה של ארץ ישראל. יתרה 
מזאת, מסתבר שגידול הצמח וסוד הפקתו היו נתונים בתקופות אחדות בידי היהודים, 
וגורמים זרים ביקשו לשלוט בו.
החשמונאים היו הראשונים שפיתחו מערכות השקיה משוכללות בבקעת יריחו ונראה 
שבתקופתם התרחב שטח מטעי האפרסמון. היה זה חלק ממדיניות מכוונת של החשמונאים 
- תחילה בימי שמעון ובאופן נרחב בימי יוחנן הורקנוס - שהרחיבו את שטחי העיבוד 
החקלאי והקימו אחוזות ממלכתיות רבות ביהודה ובכל שטחי כיבושיהם כאמצעי להגדלת 

הקופה  הממלכתית  )אפלבאום,  תשמ"ו,  עמ'  79–75(.  עד  לתקופה  זו  נוצל  בעיקר  מעיין 
אלישע, ובימיהם החלו לנצל את מעיינות וָדי קלט לצורך השקיית חלקה חקלאית גדולה, 
המכונה האחוזה המלכותית, שבה גידלו את שיחי האפרסמון. כאשר התגבר קצב הפיתוח 
 של  בקעת  יריחו  הוקמו  מפעלי  מים  חדשים  שהובילו  מים  ממעיינות  הנערן  ואלעוג'ה 
)נצר, תשס"ו, עמ' 78–74(.מרקוס אנטוניוס הפקיע את השטחים האלה מהורדוס, והורדוס 
העבירם לאהובתו קליאופטרה, מלכת מצרים, בסביבות 36-37 לפסה"נ )פלוטורכוס, חיי 
אנטוניוס, 3 ,36, מובא אצל Stern, 1974, pp. 9-568(, וזו החכירה אותם להורדוס בשנת 
 34  לפסה"נ  )בן  מתתיהו,  קדמוניות,  תשכ"ג,  טו,  96(.  לאחר  שעלה  אוגוסטוס  לשלטון 
)שנת 31 לפסה"נ(, הוא העניקם להורדוס, וכך חזרו לזרום ההכנסות   מהאפרסמון ושאר 
מוצרי  ים  המלח  )תמרים,  אספלט  ומלח(  ישירות  לקופת  ממלכת  יהודה  )בן  מתתיהו, 
קדמוניות,  תשכ"ג,  טו,  217(.  זה  היה  אחד  ממקורות  ההון  העיקריים  שאפשרו  להורדוס 
לבנות בפאר את בית המקדש ולפתח את ירושלים )Goodman, 2007, p. 63(. על רקע זה 
טרוגוס מציין שעושרה של האומה היהודית גדל כתוצאה מההכנסות של בושם האפרסמון 
)Stern, 1984, p. 338( ביהודה רק המופק
האפרסמון במוקד המלחמה בין היהודים לרומאים
גידול  האפרסמון  והפקת  הבושם  ממנו  היו  כנראה  בכל  התקופות  שייכים  באופן  בלעדי 
לישות השלטונית, ועם כינונה של המדינה החשמונאית הוא הפך לסממן מובהק לריבונות 
עצמאית יהודית. אמנם מבחינת כלכלית הוא לא תפס מעמד מרכזי כמו זה של ענף התמרים, 
שהפך לסמל הפרובינקיה של יהודה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי מופיע במטבעות התקופה. 

שמעון שמלה-הרבליסט-מרפא הבושם

השליטה באפרסמון הייתה יותר עניין של יָקרה, בעיני היהודים והרומים כאחד. כאמור, 
בשל ייחודיותו ובלעדיותו של האפרסמון ליהודה הוא נזכר ראשון ברשימת המוצרים של 
"זמרת הארץ" )בראשית, מג, יא(. כך לפחות ביארו הפרשנים היהודים בתקופה הרומית האפרסמון מעין גדי וסיפורה של מצדה 229
על פי המציאות בתקופתם את המונח המקראי "צרי" שיוצא מארץ ישראל לחו"ל בשם 
1
"קטף".
אחיזת  היהודים  במטעי  האפרסמון  ביטאה  במידה  רבה  את  כמיהתם  לחירות 
ולעצמאות, וכאשר חרב המקדש ביקשו היהודים להשמיד את מטעי האפרסמון לבל יפלו 
בידי אויביהם, ולהותיר אדמה חרוכה. לפי תיאורו של פליניוס, מלחמה קשה ניטשה על כל 
.)Pliny, 1989, XII 113( ושיח שיח
השלטון הרומי מעולם לא ויתר על מאווייו להעביר את מטעי האפרסמון תחת חסותו, 
ודיכוי מרד היהודים היווה עילה והזדמנות מצדו לממש זאת. הרומים שהכירו בחשיבותו 
של האפרסמון בעיני היהודים, ניצלו סמל זה לאורך כל תקופת מעורבותם ביהודה. דבר 
זה  בא  לידי  ביטוי  בכך  שכאשר  פרצו  מרידות  היהודים  ברומים,  בתחילה  בימי  פומפיוס 
 ומאוחר יותר בימי חורבן הבית בימי 
2
)63 לפסה"נ( עם נפילתה של הממלכה החשמונאית
אספסינוס  וטיטוס  )70  לספירה(,  הוצגו  צמחי  אפרסמון  ברומי  בתהלוכות  הניצחון  עם 
.)Pliny, 1989, XII 111( היהודים השבויים
בסצנת  הניצחון  המפורסמת  בשער  טיטוס  שברומא  )שנבנה  כנראה  בשנת  81 
לסה"נ בימי שלטונו של דומיטיאנוס, אחיו של טיטוס( נראים בתהלוכה חיילים רומיים 
עטורי זרי ניצחון לראשם ונושאים על כתפיהם את כלי המקדש. בתהלוכה ניתן לראות 
גם  שלוש  דמויות  נשיות  )הניכרות  בגלימותיהן  הארוכות(  כנראה  מטרוניתות  רומיות, 
נושאות  בידיהן  אגודת  ענפים.  ייתכן  שהכוונה  היא  לענפי  האפרסמון,  מעין  מענק  שלל 
שניתן לנשות רומא. הצמחים וידי הנשים האוחזות אותם, חסרים, כמו גם פרטים אחרים 
שנפגעו  וניטשטשו  עם  שִ ני  הזמן,  וכבר  אינם  נראים  בתבליט  האבן  בימינו.  אולם  ניתן 
 לראות פרטים אלה בהעתקות שונות, כמו זו שנערכה על ידי פיטרו ברטולי בשנת 1690 
)Yarden, 1991, Fig. 3(. הצגת האפרסמון עם מנורת הזהב - סממן יהודי מובהק - לא 
הייתה כנראה מקרית. ובמידה מסוימת ניתן לומר שהרומאים הם שהפכו את האפרסמון 
לסמל  של  יהודה  ותושביה  היהודים.  באופן  זה  ביקשו  הרומאים  להמחיש  את  שליטתם 
ביהודים, בנכסיהם ובסמליהם.
מצדה
בחלק  זה  ברצוני  להאיר  פן  נוסף  בתולדותיה  של  מצדה,  שאפשר  וקשור  לחלקו  של 
האפרסמון  במאבק  הלאומי  והכלכלי  שהתקיים  בין  היהודים  לרומאים.  תוצרת  גידול 
האפרסמון בחוות החקלאיות ביריחו ובעין גדי על ידי החקלאים עד ראשיתו של המרד 
הגדול, אם היו עצמאיים או אריסים וחוכרים, מצאה בסופו של דבר את דרכה לשווקים 
שנשלטו על ידי הרומאים. לשלטון הרומי היה אפוא אינטרס רב מעלה לשמר את מטעי 
 האפרסמון, ולכן עם פרוץ המרד הרומאים מנהלים מלחמה עזה כדי להצילם מדי המורדים 
1 למשל, תרגום אונקלוס לבראשית, לז, כה; מג, יא. בתלמוד מובא: "תני רבן שמעון בן גמליאל 
אומר: הצרי אינו אלא שרף ]הנוטף[ מעצי הקטף" )בבלי, כריתות ו, ע"א; ירושלמי, יומא ד, ה 
]מא ע"ד[(.
2 פלורוס )מחצית הראשונה של המאה השנייה לסה"נ( מתאר בחיבורו ההיסטורי כיצד פומפיוס 
במסעו בסוריה עבר דרך האזור שבה עצי הבלזם המפורסמים גדלו. ראו Stern, 1984, p. 133.230 זהר עמר
)Pliny, 1989, XII 113(. תושבי יריחו נמלטו או שנפלו בחרב, והעיר נלכדה בידי הרומאים 
 ועִ מה  גם  כל  הפרדסים  שמסביבה  ובהם  מטעי  האפרסמון  וכן  התמרים  ועצי  הכופר 
)בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ד, ח, ב-ג(. 
לפי  יוסף  בן  מתתיהו,  מבצר  מצדה  נבנה  על  ידי  השולטים  כדי  להפקיד  בו  את 
אוצרותיהם בימי מלחמה )בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ד, ז, ב(. ייתכן שכבר בימי הורדוס 
 אוחסנה תוצרת האפרסמון היקרה שהופקה בעין גדי במחסנים שנמצאו בחפירות מצדה 
)Stiebel, 2006, p. 595(. באביב שנת 68 מספר יוסף בן מתתיהו שהסיקריים תפסו את 
מצדה ומשם יצאו ופשטו על עין גדי:
הם הפיצו )לכל עבר( את בעלי כושר הלחימה וגירשו אותם מן העיר עוד בטרם 
יוכלו לאחוז בנשק ולהתלכד... אחר כך רוקנו את הבתים, שדדו את תנובת השדה 
שכבר הבשילה והעבירו את שללם למצדה. הם גם בזזו את כל הכפרים בקרבת 
המבצר והחריבו את כל הארץ מסביב )בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ד, ז, ב(.
 ניתן להניח שבמהלך זה נפגעו גם מטעי האפרסמון שגודלו 
3
אם עדותו של יוספוס נאמנה,
על ידי החקלאים שבתחום עין גדי ששימשה כבירת טופורכיה )פלך(, ותוצרת הנטף נבזזה. 
שרידי הכפר החקלאי של עין גדי נחשפו בחפירות ארכאולוגיות, והממצא מעיד על 
חורבנו ונטישתו בשנת 68-67 לספירה בקירוב )הדס, תשע"א, א, עמ' 44(.
  כאמור,  פגיעה  במטעי  האפרסמון  נחשבה  לפגיעה  באינטרס  הכללי  של  השלטון 
הרומי. לכן נראה שהמניע של הרומאים במצור העיקש על מצדה, שכלל הבאת כוח אדם 
עצום והשקעה בתשתיות כמו בניית שמונה מחנות צבא, היה בין היתר כלכלי, ולא רק כדי 
לדכא את המרידה. המאמץ של הרומאים נועד למנוע את חזרתם של מעשים אלה ואולי 
להשתלט על הבושם היקר שנלקח כשלל. רמז לכך אולי ניתן למצוא בנאום אלעזר בן יאיר 
מנהיג המרד כפי שהושמו בפיו בידי יוספוס: "יודע אני היטב כי ייחר לרומאים אם לא יהיו 
אדונים על גופנו ותיכזב תוחלתם לבצע" )בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ד, ח, ו,  בתרגום 
של שמחוני: "למצוא שלל"(. אולם גם אם הבושם היקר שהיה בידי מורדי מצדה הושחת 
ואבד, הרי כפי שידוע, הרומאים בסופו של דבר הצליחו להשתלט על רוב מטעי האפרסמון, 
וכנראה, תוך כחמש שנים להרחיב את שטחם ולהגדיל באופן משמעותי את הרווח שהפיקו 
.)Pliny, 1989, XII 118( מהם
היישוב היהודי בעין גדי השתקם, ובכמה מהתעודות שהתגלו במדבר יהודה כמה שנים 
לפני מרד בר כוכבא, הוא מוזכר כ'כפר האדון הקיסר'. תעודה אחת משנת 128-127 לערך 
עוסקת בכריתה או באיסוף של עצים )או קורות?(. ייתכן שתוכנה קשור לטיפוח האפרסמון 
שהיה  נתון  בידי  האוצר  הרומי  )Cotton & Yareni, 1997, pp. 244-247(.  תעודה  אחרת 
שנכתבה בחודש מאי 124 לסה"נ, היא למעשה שטר חוב של יהודי תושב עין גדי שלווה 
60 דינר מקנטריון רומי. הפרט החשוב לענייננו הוא שתחום החצר שהוא משכן תמורת 
ההלוואה היה מוקף משלושת צדדיו במחנה הצבא הרומי )Lewis, 1989, pp. 41-46(.
עדות נוספת לנוכחות זו היא חשיפתו של בית מרחץ רומי בעין גדי מתקופה זו. מכאן 
עדות נוספת להמשך הפיקוח והנוכחות של הרומאים על מטעי האפרסמון כחלק משמירה 
3 יש המפקפקים בידיעה זו כמקור היסטורי מהימן ומייחסים את הרס עין גדי לצבא הרומאי. ראו 
אשל, תשס"ט, עמ' 44.האפרסמון מעין גדי וסיפורה של מצדה 231
על  האינטרסים  הכלכליים  שלהם.  פליניוס  מציין  שרוב  ההכנסות  של  הפיסקוס  )fiscus( 
היה מבלזם־עץ )xylobalsamum( שהכניס לאוצר הרומי 800,000 ססטרצות, עד כי היקף 
הרווחים עלה בהרבה מזה של הנטף הטהור )Pliny, 1989, XII 118(. עדויות לשימוש בבלזם 
 .)Cotton & Geiger 1989, pp. 68-70, 98-99(  במצדה  שנמצאו  בפפירוסים  גם  ישנן  העץ
השיקול  הכלכלי  מעניק  הצדקה  הגיונית  להחלטת  מפקדי  הצבא  הרומי  ביהודה  להמשיך 
לקיים פעילות מסוימת של חיל מצב ליד מצדה במשך כארבעים שנה לאחר חורבן הבית 
)111–73 לסה"נ(. הנוכחות במצדה, כעשרה קילומטרים מעין גדי, שימשה כגיבוי וככוח עזר 
מגן נוסף ליחידה הצבאית בעין גדי. מצדה שימשה גם כמקום אסטרטגי שחולש על הדרך 
בין צוער לעין גדי, שבו המשיכו לטפח את שיחי האפרסמון ומטעי התמרים המפורסמים 
 - סמל חקלאי ייחודי נוסף של מדינת יהודה )Pliny, 1989, XIII 44-46(.
4
של עין גדי וצוער
דגם  פעולה  דומה  ניתן  לראות  ביישוב  ארכילאיס.  שם  כנראה  גם  גידלו  את  שיחי 
האפרסמון, כפי שניתן לראות במפת מידבא. במפה ליד שם היישוב מופיע איור של שיח 
האפרסמון ומגדל ועליו סולם. שרידים של מבנה מונומנטלי חסר פתח כניסה שהתנשא 
לגובה  רב,  נחשפו  בחפירות  ארכאולוגיות  שנערכו  באתר  ארכילאיס.  המבנה  מתוארך 
לראשית המאה הראשונה לפסה"נ ופעל עד לשלהי התקופה הביזנטית )היזמי, תשנ"ג, עמ' 
 .)213 ,210-209
 נראה  שמדובר  במגדל  שמירה  שצפה  על  מטעי  האפרסמון  והתמרים  שהיו  באזור 
)בן  מתתיהו,  קדמוניות  היהודים,  יז  340(.  ואולם  מסתבר  שבעקבות  ההרס  שפקד  את 
ארכילאיס בתקופת המרד הגדול שבו נטלו חלק מתושבי הישוב, הקימו הרומים שני מחנות 
צבא על הרכס הצופה על היישוב. לאחר מכן שוקם היישוב והמשיך להתקיים גם בתקופה 
הביזנטית )היזמי, תשע"ב, עמ' 105(. מסתבר אפוא שהשלטון הרומי ביקש לשמור על שני 
הנכסים המפורסמים ביותר של יהודה: התמר והאפרסמון.
הממצא הארכאולוגי
הפעילות הארכאולוגית בעת החדשה, בעיקר סביב האגן המערבי של ים המלח, הניבה ממצאים 
רבים. כמעט בכל אתר היו שביקשו לקשור מתקני תעשייה מסוימים או מכלולי כלים מיוחדים 
להפקת בושם האפרסמון. ברוב המקרים אין בידינו לפי שעה עדות מוחלטת שתתמוך בהשערות 
אלה, מהן בעלות סבירות גבוהה ומהן מסופקות יותר שנדחו על ידי החוקרים. דוגמאות לכך הן, 
למשל, הפכית מקומראן )פטריך ואורבס, תשמ"ט, עמ' Feliks, 1995 ;147(, מתקני התעשייה 
בעין בוקק )אילוז ועמר, תשס"ט( ובעין פשחה )ברושי, תשס"ט, עמ' Netzer, 2005 ;34(. 
חלק ממתקנים אלה שימשו כנראה כמתקנים לייצור דבש תמרים )הדס, תשע"א ב(. לעומת 
זאת, קיימות עדויות ארכאולוגיות ברורות לזיקה בין האפרסמון למצדה, ולהלן נמנה אותן:
4 על  תמרי  עין  גדי  ראו  למשל  בן  סירא,  כד,  יד  )סגל,  תשי"ט(;  בן  מתתיהו,  קדמוניות,  ט,  7; 
בראשית רבה, מב, ז. לכך יש לצרף את תעודות בר־כוכבא המזכירות את עין גדי כמקור לולבים. 
ראו ירדני, 2000, עמ' 177. על תמרי צוער ראו משנה, יבמות טז, ז; תוספתא, שביעית ז, טו. על 
מטעי התמרים שבתחום מחוזא שליד צוער בארכיון בבתא מראשית המאה השנייה, ראו ידין, 
.248-247 ,235–234 'עמ ,א"תשל232 זהר עמר
1. שימוש  בבלסם  העץ  נזכר  בקובץ  פפירוסים  שנמצאו  במחנה  הלגיון  הרומי  העשירי 
במצדה.
על כך כותבת חנה כותן:
מציאותם  של  הפפירוסים  הנ"ל  בפסגת  מצדה  מעידה  אולי,  כי  ההגנה על 
מטעי  האפרסמון  שבעין  גדי  היתה  מוטלת  על  הצבא  ששם  מצור  על  מצדה. 
 ושמא  השתמש  הצבא  הרומי  בקיסילובאלסאמום  בשל  סגולותיו  הרפואיות? 
)Cotton & Geiger, 1989, pp. 68-70, 98-99 ;58–57 'עמ ,ן"תש ,כותן(
2. על שבר קנקן שנתגלה באתר נמצאה כתובת ובה נזכר מיץ האפרסמון ),Yadin & Nave
)1989, p. 47
3. במצדה  נמצא  אוסטרקון  ועליו  רשום  השם  'הקטפי'  )שטיבל  ונצר,  2006,  עמ'  27(, 
כלומר כינוי לאדם שכנראה עסק בגידול צמח ה'קטף' או בהפקת הבושם ממנו. האם 
מדובר באחד מאנשי עין גדי שמצא מפלט במצדה? 

בקבוק בשמים קדום לבושם האפרסמון-צילום ותצוגה -מרפא הבושם בקיבוץ כברי

מסקנות
לאור המקורות ההיסטוריים שהבאנו לעיל, ניתן לדעתנו לייחס את העדויות הקשורות 
לאפרסמון כחלק מהמאבק בין היהודים לרומאים ערב חורבן הבית השני ולאחריו. פרשנות 
זו מעמידה את חלקו של מבצר מצדה בתקופת המרד הגדול באופן מעט שונה מהידוע לנו 
עד כה. ייתכן שהעדויות הללו או חלקן משקפות את המשך הפעילות של גידול האפרסמון 
והפקת הבושם ממנו לאחר השתלטות הרומאים על המטעים של היהודים שהמשיכו לגדל 
את האפרסמון בשירות הקיסר.
דבר זה בא לידי ביטוי בדרשה מאוחרת המשקפת את המציאות ההיסטורית מהתקופה 
הרומית מאוחרת: 
"ּומִ ּדַ ּלֹות הָ ָארֶץ הִ ׁשְ אִ יר נְ בּוזַרְ אֲדָ ן רַ ב טַ ּבָ חִ ים  לְ כֹרְ מִ ים ּולְ יֹגְ בִ ים" )ירמיה נב טז( - 
כורמים - תני רב יוסף: "אלו מלקטי אפרסמון מעין גדי ועד רמתא" )בבלי, שבת 
כו ע"א(.
מכל השאלות הפתוחות הללו דבר אחד ברור: מצדה היא האתר היחיד בארץ שמספק 
עדויות ארכאולוגיות רבות וברורות על השימוש בצמח זה ובבשמים אחרים כמו המור 
שמוזכר אף הוא במכתב על שבר כלי שנמצא באתר )Yadin & Naveh, 1989, p.51(. כל 
העדויות הללו רומזות שבסיפורה של מצדה תפס האפרסמון תפקיד חשוב, והנסתר בו 
עדיין רב על הגלוי. 

הערה:

הצמח בעל יכולת אדירה לריפוי נגיפים ובכלל דלקות . כמרפא המטפל בצמחי מרפא של א״י מזה כעשור עלי לציין שאכן לצמח האפרסמון וגם למור שאגב הם מאותו משפחה יש תכונות רבות ובכלל תכונות ריפוי . הצמח כל כך חזק פיזית שהוא גדל בכל סביבה במיוחד של אהבה. מן הצמח רקחתי מס׳ תמציות ואכן תמציות אלה בעלות השפעה . אשמח לעזור ואף לשתף ידע בעל נסיון זה לכל בריאה ולכל אדם 
באהבה רבה
שמעון שמלה 
הרבליסט מרפא בצמחי א״י
את צמח האפרסמון ובמיוחד שמן האפרסמון המקורי להשיג במרפא :04-9952122
כנסו לאתר-http://www.xn----zhcelg2cb2c9aq.co.il/

רשימת מקורות 
אילוז,  ד'  ועמר,  ז'  )תשס"ט(.  מתקן  התעשייה  בעין־בוקק:  מפעל  להפקת  אינדיגו  מהצמח  ניל?. 
בתוך: י' אשל )עורך(. מחקרי יהודה ושומרון, קובץ יח )עמ' 230–223(. אריאל: המרכז האוניברסיטאי 
אריאל בשומרון ומו"פ אזורי השומרון ובקעת הירדן. 
אפלבאום, ש' )תשמ"ו(. מפעל ההתיישבות של בית חשמונאי: מניעיו ובעיותיו. בתוך: א' אופנהיימר, 
א' כשר וא' רפפורט )עורכים(, אדם ואדמה בארץ־ישראל הקדומה )עמ' 79–75(. ירושלים: יד יצחק 
בן־צבי.האפרסמון מעין גדי וסיפורה של מצדה 233
אשל, ח' )תשס"ט(. עין גדי. ירושלים: כרטא.
בן־יהושע, ש' ורוזן, ב' )תשס"ט(. הסוד של עין גדי, קתדרה, 100–77 ,132.
בן מתתיהו, י' ]יוספוס פלביוס( )תש"ע(. תולדות מלחמת היהודים ברומאים. )ל' אולמן, מתרגמת(, 
ירושלים: כרמל.
בן מתתיהו, י' ]יוספוס פלביוס[ )תשכ"ג(. קדמוניות היהודים )א' שליט, מתרגם(. ירושלים־תל אביב: 
מוסד ביאליק.
ברושי,  מ'  )תשס"ט(.  אורחות  חיים  בקומראן.  בתוך:  מ'  קיסטר  )עורך(. מגילות  קומראן:  מבואות 
ומחקרים, א )עמ' 48–25(. ירושלים: יד יצחק בן־צבי.
הדס, ג' )תשע"א, א.( הכפר מימי הבית השני בנווה עין גדי. קדמוניות, 44–40 ,141.
הדס, ג' )תשע"ב. ב.( מדבשות בבקעת ים המלח. קתדרה, 102–87 ,140.
היזמי, ח' )תשנ"ב(.. חר' אל ביודאת היא ארכלאיס - כפרו של ארכילאוס. בתוך: ז"ח ארליך וי' אשל 
)עורכים(. מחקרי יהודה ושומרון, דברי הכנס השני )עמ' 214–185(. קדומים־אריאל: מכללת יהודה 
ושומרון, מכון מחקר.
היזמי,  ח'  )תשע"ב(.  הטופרכיה  של  שלומי,  אחות  המלך  הורדוס,  ויישוביה:  ארכילאיס,  פצאליס 
וליוויאס". בתוך: א' טבגר, ז' עמר ומ' ביליק )עורכים(. במעבה ההר )עמ' 118–97(. בית אל. 
ידין, י' )תשל"א(. החיפושים אחר בר־כוכבא. ירושלים: ספרית מעריב.
ירדני, ע' )2000(. אוסף תעודות ארמיות, עבריות ונבטיות ממדבר יהודה וחומר קרוב, כרך א. ירושלים: 
האוניברסיטה העברית בירושלים, המרכז לחקר תולדות ישראל ע"ש בן ציון דינור.
כותן, ח"מ )תש"ן(. תעודות של הלגיון העשירי פרטנזיס שנתגלו במצדה. קדמוניות, 58–54 ,90–89.
נצר, א' )תשס"ו(. תרומתם של החשמונאים והורדוס לפיתוח בקעת יריחו. בתוך: י' אשל )עורך(, 
מחקרי יהודה ושומרון, קובץ טו )עמ' 84–73(. אריאל: המכללה האקדמית יהודה ושומרון ומו"פ אזורי 
השומרון ובקעת הירדן. 
סגל, מ"צ )תשי"ט(. בן סירא השלם. ירושלים: מוסד ביאליק.
עמר, ז' )תשס"ב(. ספר הקטורת. תל אביב: הוצאת ארץ, אוניברסיטת תל אביב.
עמר, ז' ואילוז, ד' )תש"ע(. האפרסמון בארץ ישראל. בתוך: א' מירון )עורך(, מחקרי עיר דוד וירושלים 
הקדומה, דברי הכנס האחד־עשרה )עמ' 73-61(. מכון מגלי"ם.
פטריך, י' וארובס, ב' )תשמ"ט(. פכית עם שמן )אפרסמון?( ממערה ליד קומראן. ארץ־ישראל, כ, 
.329-321
פליקס, י' )תשנ"ז(. עצי בשמים יער ונוי. ירושלים: הוצאת ראובן מס.
שטיבל, ג' ונצר, א' )2006(. החפירות החדשות במצדה. אריאל, 4