מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו (בגדר המקיפה אותו) ונמלך עליה לגודרה, ונזכר ששבת הוא ונמנע אותו חסיד ולא גדרה. ונעשה לו נס , ועלתה בו צלף וממנה

יצא והראהו צלף

(שבת דף ל', עמוד ב')

"שלושה עזין הן: ישראל באומות, כלב בחיות ותרנגול בעופות. ויש אומרים אף עז בבהמה דקה, ויש אומרים אף צלף באילנות" (ביצה דף כ"ה עמוד ב').

אכן, לא רבים הם האילנות המעזים פנים להיאחז במקומות כה רבים, קשים ושונים זה מזה בתנאי הגידול שלהם: בהר ובשפלה, בעמק ובאזור החוף, במצוקי הסלעים ובמדבריות ואף בין אבני הכותל של בית וחומה. ידועים שיחי צלף שעלו בכותלי בתים וסבלו קיצוצים וכריתות מידי שנה בשנה. וראה: בכל פעם העלו מחדש ענפים, שגשגו והוציאו פרח, אף עשו פרי. ומעל לכל אלה מרשימה במיוחד השתקמותו של הצלף לאחר שריפה. דומה, שאין כמותו למהר ולהוציא מעיקרו (משורשיו) ענפים ירוקים רעננים מבין הענפים המפוחמים, אשר זה עתה אכלה אותם האש. את מקומו ברשימת העזים קנה לו, אפוא, הצלף בין האילנות כפי שעם ישראל, אשר עקב תכונות ההישרדות שלו נחשב ל"עז באומות". הצלף בסמל נאות קדומים (עוצב בידי האמן צבי נרקיס) מספר את סיפור נאות קדומים כמו את סיפור תולדות עם ישראל ביכולתו להתגבר על כל המכשולים שעמדו בדרך הקמתו והתפתחותו במשך השנים. ובהיותו נותן פרי בכל יום מבטא גם את החזון לעתיד.

הצלף במשך כל עונת פריחתו בחדשי הקיץ מוציא פרחים חדשים מדי יום ביומו. לעת ערב נפתח הפקע לפרח, וכחום היום למחרת בצהריים הוא כבר נובל, כאשר בראש העלי שלו מזדקף הפרי הצעיר. הצלף נותן, אפוא, פירות חדשים בכל יום במשך כל עונת פריחתו. אלא שלא אותם פירות הם העיקר, כי אם פקעי הפרחים, שנקראו בפי חז"ל בשם "קפריסין". אלה הם "פירות" הצלף שאנו רואים על מדפי המרכולים ובשימורי הדגים המגוללים ("אנצ'וביס"). כיוון שיש לשמר את הקפריסין הללו רק כאשר הם בגיל המתאים, יש לצאת אל הצלף ולאסוף אותם יום יום בכל עונת הפריחה. אם ב"יום עצלות" כל שהוא אין יוצאים לאסוף את ה"פרי" הזה, הרי שיאבד יבולו של אותו יום.

חשוב לציין כי פרחי הצלף זריזים בהתפתחותם. בכל בוקר נראים (החל מראשית הקיץ) על ענפי הצלף פקעים קטנים כאפונה וסגורים היטב ע"י עלי הגביע המהודקים זה לזה. עד הצהריים הם גדלים וגודלם הוא כשקד ולפנות ערב הם מתפקעים לפרחים גדולים ויפיפיים. הפרח עומד במלוא יופיו במשך הלילה ובשעות הבוקר שלמחרת, אולם במהלך היום הולך הפרח ומתקפל עד שלעת ערב ניראה נבול לגמרי, בית הזרע המופרה הולך ותופח. בכל יום ויום (בעונת הפריחה) מתפתחים פקעים חדשים לפרחים ומעל לפרחים הנבולים מתבלטים בתי הזרע המופרים.

לצלף תכונה נוספת והיא קוצניותו הרבה. לכל עלה ועלה בסיס בעל שני קוצי לוואי, דמויי קרסים, שחודיהם מאונקלים כלפי פנים הצמח.

צמח הצלף טומן בחובו סיפורים רבים שתחילתם לפני אלפי שנים. נתחיל בסיפורו של מחלל השבת הראשון, אשר קושש עצים להסקה במדבר ושילם על כך בחייו:

"ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת...ויאמר ה' אל משה מות יומת האיש רגום אותו באבנים כל העדה מחוץ למחנה..."(במדבר ט"ו, ל"ב- ל"ה).

מספר פרקים אחר כך אנו פוגשים את בנות צלופחד הפונות אל משה :"אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קורח כי בחטאו מת ובנים לא היו לו".(במדבר כ"ז, ג'). בנות צלופחד נאבקות על זכותן לרשת נחלה בארץ על אף היותן נשים. הן זכו, אפוא, לקבל נחלה בארץ, ובזכותן אף נקבע תקדים במשפט התורה: "לאמר: איש כי ימות ובן אין לו, והעברתם את נחלתו לבתו" (במדבר כ"ז, ח').

היכן הייתה נחלתן? עדויות ארכיאולוגיות והיסטוריות מצביעות על אזורים שונים בהר אפרים, הנושאות את שמות הבנות: מחלה, נועה, חגלה, מלכה ותרצה. מדרונות רבים באזורים אלה בעלי קרקעות גיר דלות שלא מאפשרות גידול עצי פרי משובחים. לעומת זאת עולה בהן הצלף בהצלחה רבה וגדל שם כצמח בר. נקל לשער, כי אבותינו ניצלו במקומות הנ"ל את הצלף לפרנסתם.

לדעת רבי עקיבא מקושש העצים הוא לא אחר מאשר צלופחד, ונימוקיו עמו: האיש שמת בשל חטא שחטא נושא בשמו את צמח הצלף. לרבי עקיבא שהיה גם רועה היה ידוע בוודאי שענפי הצלף משמשים כחומר הסקה מצוין, במיוחד בימות הגשמים כשהמבחר מצומצם, מכאן הסיק כי המקושש בשבת היה צלופחד.

אולם עיקר פרסומו של הצלף בא לו בזכות היבולים שהוא מניב למאכל בימות החמה, על כך יעידו ההלכות הקשורות בגידולו ובהפרשת המעשרות מיבוליו:

"רבי אליעזר אומר: צלף מתעשר תמרות (ראשי הענפים הצעירים) ואביונות (הפירות) וקפריסין (פקעי הפרחים)" (מעשרות ד', ו').

אבותינו נהגו להכין שימורים מחלקי הצלף השונים ,מן הפירות הצעירים- "אביונות", מראשי הענפים הצעירים הנקראים "תמורות" (כיוון שעלו מיתמרים ועולים בראשי הענפים), ומפקעי הפרחים הנקראים "קפריסין", בשל הביקוש הרב הם היו נמכרים במחירים מופקעים. אך רק יודעי דבר טרחו לאסוף את הקפריסין והאביונות בזמן.

"מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו (בגדר המקיפה אותו) ונמלך עליה לגודרה, ונזכר ששבת הוא ונמנע אותו חסיד ולא גדרה. ונעשה לו נס , ועלתה בו צלף וממנה הייתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו." (שבת ק"נ, ע"ב).

הצלף שצמח לאותו החסיד מילא יפה את תפקידו גם כגדר וגם כמקור פרנסה.

ויש אומרים:

"והחסיד הזה היה צלופחד, שחילל שבת, והוא היה המקושש. ונתקן על ידי החסיד הזה, שבא לידי ניסיון ונתגבר על יצרו ושמר את השבת." ("דבש לפי" של החיד"א).

רפואות ופולקלור: צמח הצלף נזכר בתנ"ך בשם חנן בן צלף: "וחנון בן צלף השש" (נחמיה ג', ל'). אבותינו ראו בצורת הפרי דמות אבר מין, ולפיכך הוא כונה גם בשם אביונה, שפירושו – מעורר התאווה המינית: "וינאץ השקד ויסתבל החגב ותפר האביונה" (קהלת י"ב, ה). לא בכדי משמרים הפלאחים הערביים עד היום את מנהג השימוש בפרי להגברת כוח הגברא ולעקרות נשים. בתקופת המשנה והתלמוד גידלוהו כירק ואכלו את ענפיו הרכים, את ניצני פרחיו ואת פירותיו: "הצלף מתעשר תמרות ואביונות וקפרס" (מעשרות ד', ו'). מי צלפין מעורבים בחומץ שימשו כתרופה לבעיות לב (שבת ק"י). שמן הצלף קוצני מקובל מאוד ברפואה העממית של הערבים בארץ כתרופה לטיפול בליקויי שמיעה, בשיגרון, בעקרות נשים, בפצעים פתוחים ומזוהמים , בסוכרת, בכאב שיניים ובמחלות חזה. שמן הצלף מתהווה מכל חלקי הצמח ובעיקר מהניצנים והפרחים, השמן מיוצר בתהליך השרייה והינו כשר למאכל יעיל ביותר לבעיות כח גברא, שמיעה, שיגרון, עקרות נשית, פצעים פתוחים וזיהום, סוכרת, שניים, דרכי נשימה. מק

סמליות הצלף

"ישב רבן גמליאל ודרש: עתידים אילנות שמוציאין פירות בכל יום... לגלג עליו אותו תלמיד. אמר: והרי כתוב "אין כל חדש תחת השמש" (קהלת א', ט') אמר לו: בוא ואראך דוגמתן בעולם הזה יצא והראהו צלף". (שבת דף ל', עמוד ב').

הצורך המיוחד הזה של מלקטי הצלף לצאת אליו יום יום, הוא אשר הביא לתחושה כי הצלף אכן נותן פרי בכל יום ויום, ולפיכך הביאו רבן גמליאל כדוגמא לאילנות אשר יתנו, בעתיד לבוא, פירות בכל יום ויום.

להזמנת צמח מרפא צלף ,שמן צלף,תמצית אם צלף-מרפא הבושם

http://www.xn----zhcelg2cb2c9aq.co.il/

ביבליוגרפיה:

• בסוד אילן ופרח / נגה הראובני.
• חוברת הדרכה עצמית / צוות נאות קדומים.
• ילקוט הצמחים / ניסים קריספיל.
• שיח ועץ במורשת ישראל / נגה הראובני.